שרי גולן וקרן-לי רוזן-טל

הגלריה בבארי מארחת הפעם שתי אמניות צעירות בוגרות המדרשה לאמנות, שרי גולן וקרן-לי רוזן-טל.

שרי גולן מציגה בתערוכתה "פיפי כחול" ציורים ילדיים לכאורה, על מצעים מגוונים דוחי מים, כמו שטיחוני אמבט מפלסטיק ושעווניות. בעקבות פעולת השפיכה – הצפה – דליפה של הצבע הנוזלי, נוצרים על פני השטח כתמים מימיים המאזכרים שלוליות "פיפי", שתן ונוזלי גוף. הצבעוניות הכחולה אינה טבעית ומהדהדת לפרסומות בטלוויזיה למוצרי היגיינה נשית(טמפונים ותחבושות) אך גם מתפרשת כדימויי ימי. הצבעוניות בציורים בכלל היא בהירה ושמחה כמו בציורי ילדים, אך גם רדיואקטיבית ופלורסנטית.

הדימויים של שרי גולן צומחים  מתוך עולם הילדות הנאיבי, אך גולשים לסגנון ציורי ארוטי ומעוות שלוקח השראה מהגרפיטי. הדמויות הן כמו פרודיה על עצמן , והחללים מאוכלסים בחלקי ריהוט ומבנים. הנרטיב מתאר התרחשות בין דמויות שחלקן נוכחות וחלקן נעדרות.  הציור כולו מרחף בין עולם הפנטזיה לחלום הבלהות, בין הקונקרטי לבדוי.

קרן-לי מציגה בחלל המקביל החשוך את עבודת הוידיאו שלה “familylike”.

השחקנים בסרט הם חבורת צעירים מחופשים עם פאות ואביזרים (כפפות אגרוף של "הענק הירוק", חרבות מעץ וכו), משתטים כמו ילדים, משחקים ב"משפחה". אך המשחק החביב הופך במהרה למשחק מלחמה אלים ומטריד.

הסרט מעביר תחושה של חלום/הזיה/סיוט ותורמת לכך תנועת המצלמה שעוברת מיד ליד, מתהפכת ומסתובבת, לא יציבה. הצילום מתרחש בשדה בר פתוח בשולי העיר, בסמוך למבנים נטושים .השעה היא שעת בין ערביים, שעה מסוכנת שבה קורים דברים, שעה שהיא בין לבין, זמן מופקר.

הפעילות האפוקליפטית והמופרעת מלווה בסאונד של משחקי מחשב, וצחוק רחוק שהופך לקולות חנק.

המעניין בעבודותיה של קרן-לי הוא האופן שבו היא יוצרת סביבת צפייה ומזמינה את הקהל לקחת חלק פעיל, להשתתף בחוויה. הפעם היא פרצה פתח בקיר הגלריה שמוביל למחסן ישן ויצרה בו סביבה של מגרש משחקים/חצר גרוטאות.ריח של עזובה עומד באוויר. המקום מזמין כמו זולה, אך מטריד ומאיים בו זמנית. סביבת משחק של ילדים שחסרה בה תחושת הביטחון וההגנה.

שתי העבודות, של שרי ושל קרן-לי יוצאות מתוך דיבור על עולם הילדות, אך בעוד עולמה של שרי צבעוני, בהיר ומפתה, עולמה של קרן-לי קודר ומצמרר.

שרי שואבת מהילדות את החופש לפנטז, את הדמיון והקלילות , בעוד קרן-לי מעלה את המקום הכואב של הילדות, המקום המופקר שחסרה בו דמות בוטחת של הורה מכוון ומגן, המקום חסר הגבולות והמאיים.

אצל שתיהן זו סגירת מעגל וקרש קפיצה להמשך.

זיוה ילין – אוצרת הגלריה

​