אלעד קופלר וקרן גלר
אלעד קופלר וקרן גלר, שני אמנים צעירים מאזור המרכז, מציגים בגלריה בבארי.
בחלל הגדול מציג אלעד קופלר את עבודתו "ספינת השוטים".
"ספינת השוטים" היא פואמה סטירית מאת הסופר הגרמני סבסטיאן ברנט, שיצאה לאור בבאזל בשנת 1494, תורגמה למרבית לשונות אירופה והייתה לאחת היצירות הפופולאריות ביותר בתקופת הרנסנס.
זוהי אלגוריה המתארת את חולשותיהם של בני האדם וכוללת 113 פרקים המלווים בחיתוכי עץ. מסופר בה על ספינה העמוסה באלפי שוטים, אשר מפליגה דרך גן עדן של שוטים אל ארץ השוטים.
כל תקופה וספינת השוטים שלה... גם הירונימוס בוש צייר בתקופתו ספינת שוטים.
ואנחנו מה? שולחים חלליות לחקור את החלל, מפנטזים רובוטים, חולמים על קידמה ובינתיים ממציאים טילים ומטוסי קרב... חיים בתוך הבועה שלנו ומפריחים לאוויר סיסמאות על שלום במזרח התיכון ואמונה בכבוד האדם, כשמעל לראשינו עפים קסאמים, גראדים ופצמ"רים, והאדמה שלרגלינו רועדת מחפירת מנהרות.... שוטים אמרנו, לא?
שוטים וגם עיוורים, ותמימים. הצפלין באוויר כמו ענן לבן בשמיים. התרגלנו אליו. כל הגינות פורחות, וילדים והורים בשבילי הקיבוץ בחמש אחר הצהריים בפסטורליה קיצית כאילו כלום... ורק אלעד קופלר – אמן מתל אביב – סופק כפיו, לא מאמין, מסתכל עלינו מהצד וחושב שכולם פה השתגעו...
על הקיר הגדול של הגלריה משתרעת עבודת קיר גדולת מימדים, גולשת לקירות הניצבים לה. ציור קיר בעל אופי שרטוטי קווי שמצויר בחלקו על ניירות המודבקים לקיר עם מסקינטייפ, ובחלקו על הקיר. אלעד קופלר חוזר ומצייר בבארי את הרובוטים שלו, דימוי שהוא מזוהה איתו כבר כמה שנים, אך הפעם החלליות והרובוטים מתיישבים בנוף הגבעות המקומי, והחומרים, ניירות אריזה מדפוס בארי.
חזות העבודה כולה היא קולאז'יסטית , קלילה, מדברת "דלות החומר" ויש בה מצד אחד ילדותיות ותמימות – דמויות הקומיקס והאנימציה –אך מצד שני מבצבץ מבעד לדימויים מבע אירוני מגחך ואפילו אלים.
במרכז החלל, תלוי על חוטים מלמעלה פסל גרוטסקי , יציר כלאיים של מטוס המורכב על שלושה זוגות אופניים. צורתו גולמית ומגושמת, עשוי מאריזות קרטון שמודפס עליהן "דפוס בארי", ומלופף כולו במסקינטייפ שמתפקד כפלסטר לחבישת פצעים... הגושיות של הפסל התלוי מעט מעל הרצפה, אל מול הקלילות של הרישום-שרטוט על הקיר, יוצרים ניגוד של דו מימד מול תלת מימד, שמאפיינת את יצירתו של אלעד קופלר.
העבודה כולה, מהדימויים הילדיים הקומיקסיים לחלליות ולמטוסים, מהשרטוט הטכני הקר לחומריות הקרטון והמסקינטייפים של "דלות החומר", משחקת על הגבול שבין התמים לאנין ולמתוחכם ומרמזת עם השם שלה לסוג של אסקפיזם .
אכן, ספינת השוטים יכולה להיות גן עדן. בועה באמצע עוטף עזה, או בתל אביב.
קרן גלר מציגה בחלל הוידיאו מיצב וידיאו ואור המורכב מדיוקנאות של אנשים מבוגרים מחופשים, שהגיעו למסיבת תחפושות שערכו הוריה של גלר בחג פורים. כל אחד מהמצולמים מישיר מבט למצלמה, מחייך ומפסיק לחייך, דבר החוזר על עצמו ללא הפסקה.
בעבודותיה בשנים האחרונות, בוחרת קרן גלר להתמקד בתא המשפחתי. היא מתחקה אחר האופן בו הוא חוגג ומציין אירועים, חוקרת את הזוגיות והיחסים בתוך המשפחה, נצמדת למשפחה הפרטית שלה ולמעגל החברים והאורחים שמקיפים אותו, מצלמת לרוב בחצר האחורית של בית הוריה. דרך ייצוג חיי המשפחה משקפת קרן גלר את החברה הישראלית כולה. התכנים האוטוביוגרפיים נמהלים כאן לחוויה משותפת המאפשרת מבט ביקורתי על החברה הישראלית העכשווית, על חגיגותיה ושמחותיה.
העבודה הולכת על הגבול הדק שבין תיעוד לבין בימוי ונוצרת תחושה הזויה וסינתטית. במקרה הזה, במסיבת פורים, האנשים הגיעו מחופשים למסיבה ולא לצורך הצילום, וחשבו שהצילום הוא צילום סטילס ולכן הם חייכו למצלמה. הוידיאו תופס אותם מכינים את עצמם לחיוך, מחייכים, ומפסיקים לחייך ונוצר כל הטקס שמסביב לחיוך למצלמה וההכנה שהאדם מכין את עצמו לשינוי הזה. זה הכל טקס.
המחייכים מוצגים בזוגות. תמיד הגבר מצד ימין והאישה מצד שמאל. יש חשיבות גם פה לאופן ההצגה שחוזר על עצמו והופך לטקס בפני עצמו.
מסביב לדמויות המוקרנות מופיע פס של אור רץ אדום בצורת עיטור פרח. העיסוק באור מעניין את קרן גלר והופיע כבר בעבודות קודמות שלה. זהו מפגש מעניין בין האור של המקרן
לאור של גוף תאורה. במקרה זה, זהו אור שלקוח מעולם הקיטש, קישוט זול שהוא אפקט חיצוני לוידיאו שמתווסף אליו ומעצים את החוויה של הטקס ומתקשר לחג פורים, ליציאה מן האני ולמסכות שאנו עוטים עלינו.
קרן גלר בדרכה שלה, ממש כמו אלעד קופלר, צופה דרך העין האופטית של המצלמה על החברה הישראלית ומצליחה להעביר לנו את מה שנסתר מעינינו, את מה שקשה לראות כשאתה עצמך בתוך הבועה...
זיוה ילין – אוצרת הגלריה בבארי