אלימה ונלי אגסי

תערוכתן של אלימה ושל נלי אגסי בגלריה בבארי הוא מפגש מרתק בין שתי אמניות ישראליות בנות שני דורות שונים: אלימה היא אמנית מהדור הוותיק, מאמני עשר פלוס, שמחזיקה עד היום במסורת המופשט אנין הטעם, בעוד נלי אגסי היא בת הדור השני-שלישי שעוסקת במיצב ובוידיאו. אלימה בחרה בנלי להיות בת זוגתה לתצוגה, ונראה שיש טעם לבחירתה!

אלימה מוכרת לרבים בהדפסיה הצבעוניים ובמסגרת הכחולה, שהפכה לדימוי מרכזי שליווה אותה לאורך שנים. המסגרת הופיעה כתגובה פוליטית ונשארה שם, ממסגרת ותוחמת את הכתם הנופי, לרגע היא חלון ולרגע היא גדר וגבול – משמעת מארגנת וחוסמת.

באותה תקופה גיבשה אלימה שפה מופשטת השואבת דימוייה מהנוף : חלקת שדה, צללית של עץ, הר, גבעה, קו אופק, ברושים, תלמים של שדות ועוד.

תערוכה זו, המצוירת בצבע אקרילי שחור על נייר, עם נגיעות צבע מועטות, אינה שונה מעבודות ההדפס והציור הצבעוניות שלה. גם כאן, תהליך הריכוז, הזיכוך והתמצות הם השפה הציורית הבסיסית השולטת.

אומרת אלימה: "שנים עסקתי בצבע כדי לחדור לעומקו. היום אני מרגישה אותו במדויק. כשאני משתמשת היום בשחור, זה מתוך רצון לומר את העיקר, מבלי להיכנס לפרטים. הוא הדבר הראשון שנעשה. כתם שחור הוא מעשה בריאה. הוא מוחלט. הוא גם הסוף."

העבודות השחורות אינן רישומים, הן עבודות ציור לכל דבר, תוצר של מאבק בין האמן לבין התוצאה הסופית. בכל שנות עבודתה, יצרה אלימה גם הדפסים וציורים צבעוניים וגם עבודות "שחורות". תערוכה זו היא תערוכת היחיד הרביעית של "עבודות שחורות" ויש בה בו זמנית מהעוצמה והחדות של השחור על הלבן ומהרכות והליריות שיוצר המפגש ביניהם.

במאמרו בקטלוג שיצא ב-2009 במוזיאון ת"א , כותב האוצר יניב שפירא: " בסדרת עבודותיה החדשות מרוכזים שלל הדימויים מפרקי יצירתה הקודמים, מעין לקסיקון צורני של יקום יצירתה: ביטוי אקספרסיבי ומשטחי צבע נקיים, ריבוע שחור, נזילות צבע, קו מעוגל וחופשי, קווי מתאר חדים ואזורים מקווקווים וגילויי טבע כגון שדה, צלע הר, מפל או עץ... הופעתה של "תקופה שחורה" היא כמעין מילון חזותי מסכם שיש בו מבט אל העבר ולעיתים אף ניסיון לחדש... הגיליונות השחורים של אלימה פרושים כמראה פנוראמית נוכח כלל יצירתה, כמו סוגרים מעגל ובד בבד מאפשרים את פתיחתו מחדש."

התחושה שלי מהתבוננות בעבודותיה החדשות של אלימה היא של שחרור כתב היד מהמתח שהיה שרוי בו. המסגרת נעלמה. עדיין הכל מדויק וכל כתם במקומו, אך נולד חופש חדש, אווריריות ונוזליות מול כח שנצבר בשכבות ורבדים, ריק מול מלא, תלוי ועומד מול צומח, פועם, מהדהד, רצוף מול שבור והשחורים לגוניהם כשהם נצבעים מדי פעם בהדים של כחול או ירוק הם אלפי גוון.

לעניות דעתי הסדרה השחורה היא הישג של אמנית מקצוענית שכבר לא צריכה את הצבע כדי להביע. זהו עוד שלב בצמצום ובזיכוך. זה איננו סיכום אלא שלב התפתחותי גבוה יותר.

בחדר ההקרנה מציגה האמנית הצעירה נלי אגסי את הוידיאו שלה: "חלום בו שתיקה עשויה זהב".  בוידיאו נראית האמנית כשהיא עם הגב אל הצופה, בתוך פריים לבן , מנופפת בידה השמאלית לשלום. לא ברור למי מיועד הנפנוף והאם הוא ברכת שלום או פרידה. כמה זמן תמשיך לנפנף כך? קהל מזדמן שיכנס לביתן וישאל את עצמו שאלות אלו , לא יקבל מענה, משום שנלי אגסי בעבודותיה מכונסת בעצמה, אינה מתקשרת עם הצופה, עסוקה בפעולה הרפיטטיבית שלה, פעולת יחיד בעלת מקצב פנימי, חוזרת על עצמה, מתישה, סוגסטיבית.

הגוף הוא אתר הפעולה של נלי אגסי, גופה שלה, והיא חושפת את פגיעותו ואת נקודות החיכוך שבין הפרטי לחברתי, בין האינטימי לציבורי.

גבה פונה אל הצופה ופניה אל הנוף הרחוק, אל משהו שנמצא מעבר, כמו טקס יפני, הסתכלות מהמקדש אל המעבר אל תוך נוף רגשי. ההסתכלות הזו פורצת את חלל התצוגה.

הפעולה המתמשכת, האינסופית,  בחלל הלבן הנקי כמו שתיקה מעלה תחושה הזויה – חלומית, ולפתע נוצר חיבור דק מן הדקים בין שתי העבודות, בין שתי האמניות, חיבור שהוא ברמת האטמוספרה והזיכוך של העבודות יותר מאשר ברמה הנרטיבית, ב"כמעט נגיעה", בתחושה ללא מילים.

אוצרת התערוכה: זיוה ילין

​