למען - מרב דביש בן משה

הנכנס לגלריה בבארי בפתיחת התערוכה "למען" של מרב דביש בן משה , ניצב מול ערמה של שמיכות ביתיות, הפרושות לרווחה זו על גבי זו. מונחות כך שכל אחת מסתירה את זו שמתחתיה, שמבצבצת בשוליה. השמיכות בצבעים שונים, לרוב בדגם של משבצות, לעיתים שמיכת קיץ פרחונית, כולן בשלל צבעים ומרקמים, ניחוחות בית וגוף.

מלבד ערימת השמיכות שבמרכז החלל אין דבר: קירות לבנים חשופים, ובצד שולחן עבודה ועליו חוטי ברזל וכלי עבודה. כמו סדנה המחכה לפועליה שיבואו לעשות את העבודה הנדרשת. ואכן- מוזמנים המבקרים ובאי המקום להפשיל שרוולים ולהירתם לפעולת קיפול השמיכות וקשירתן והפיכתן ללבנים, מהם תקום לאורך קירות הגלריה שכבת מגן פנימית.

השמיכות, שנאספו מעשרות בתים פרטיים של אנשי האזור, סומנו במדבקות והובלו לגלריה, הן החומר מהן יוצרת האמנית את העבודה. השמיכה משמשת בדרך כלל לכיסוי הגוף, להגנה וליצירת חלל אינטימי. החום וההזדהות שנמצאים בה,מקופלים והופכים לחומר דחוס וצפוף – ללבנת בניין.

הלבנה הזאת מכילה רגש, כמו צעקה כלואה, אבל אינה מגן ממשי מפני איום אמיתי.

פעולת ליבון השמיכות ודיפון הגלריה הינה פעולה מופרכת שמטרתה לחסום ולעמעם את הרעש, את המבט ואת המגע עם המתרחש בחוץ. סוג של הכנה מודעת לקראת מלחמה בבית שלנו, שלב לפני הפעולה היעילה.

"להגן ולבצר", כותבת האמנית," הוא ערך המניח קיומו של דבר, חפץ או מקום, המצטרפים להגדרת גוף הנמצא בסכנה, עליו יש להגן ואותו לבצר. הצורך בהגנה, בביצור, הוא צורך אישי הגובר כאן, בתרבות הישראלית המחוברת למקום וכלואה ביחסה המיתי לאדמה ממנה גלו אנשיה בעבר. זוהי חברה שאין לה תחליף אלא במגע קרוב, חם ואינטנסיבי. מושגי ההגנה, הביצור, הדיפון – נגזרים מהשפה הצבאית ומרמזים על מצב של מלחמה."

מיקום הגלריה בקבוץ בארי הוא קריטי להנחת היסוד של העבודה. מהשדות שסביב לקבוץ נשקף נופה של עזה המתפתחת וקולות התפוצצויות וירי חיילינו עדיין מהדהד באוויר. בשדרות ובנחל עוז השכנות  עדיין נופלים קסאמים. הכביש המוביל לקיבוץ ממשיך דרכו לגוף קטיף וחששות כבדים מרחפים רגע לפני ההתנתקות... האקט של האמנית, שבאה לבצר ולדפן את קירות הגלריה וליצור תחושה של הגנה , בא מתוך צורך להזדהות עם המצב באזורנו. מרב דביש בן משה, בפעולתה המופרכת למיגון הגלריה, מזמינה את תושבי האזור לעבודה קהילתית, לבנייה משותפת.

כמו בעבודות קודמות שלה, שמה האמנית דגש על עצם הפעולה : פעולת האיסוף של השמיכות מבית לבית והמגע עם האנשים החיים כאן, פעולת הקיפול בצוותא של השמיכות, קשירתן, הידוקן והפיכתן ללבני בניין, פעולת הבנייה וההנחה שכבה על גבי שכבה, לבנה על גבי לבנה ויצירת הקיר הפנימי החם והרך.

תהליך העשייה והיצירה הופך לאירוע, כמו בעבודתה "מעשה", מיצג בו יצרה שמיכה על רצפת הגלריה בזירה הבין תחומית בירושלים, מפיסות דקיקות של צמר סרוק ופלפל חריף.

אלמנט נוסף שהופיע גם בעבודות קודמות של האמנית הוא החיבור והתפירה, יצירת קשר בין גופים וחומרים שונים. בתפירה נוצר הקשר תוך נעיצת גוף קשה וחד בחומר חדיר. הפעולה המחברת משאירה סימן או צלקת, עקבות לניסיון החיבור. בעבודה הנוכחית החיבור הוא בין החומר הרך והנעים למגע – השמיכה - לבין חוט הברזל המקיף וקושר סביב. דימוי הלבנה הוא תעשייתי ולא אישי, בעוד השמיכה היא אישית ואינטימית ושונה אחת מהשנייה.

אמנות התפירה (שמלות משמיכות צמר, עבודה מוקדמת של האמנית) היא מיתוס המייצג נשים. הפרדת העולמות בחלוקה בין המינים תחמה את העולם הגברי בגבולות העולם החיצוני, ואת האישה בגבולות סף ביתה הפנימי. האישה הורחקה מן הזירה הציבורית אל הבית.

ההגנה והביצור של הבית מבפנים בשמיכות רכות, גם הוא פעולה נשית הכרוכה ביצירת סדר, בקיפול ובאריזה, בהנחה ובבניית הקן המוגן. לא התפלאנו כשבזמן איסוף השמיכות הגענו לעיתים לבתים בהם לא הייתה נוכחת האישה באותה עת, והבחורים משכו בכתפיהם ואמרו שאין להם מושג מה אפשר לתת ומה לא ואיפה "היא" שמה את השמיכות... גם "אנשי הקשר" שלנו בישובים שאספו את השמיכות היו כולן נשים...

העבודה של מרב דביש בן משה "למען" , היא עבודה קהילתית עם אנשי האזור ולמענם, עבודה שבבסיסה עומדת ההזדהות עם המצב הקשה פה והרצון "לעשות מעשה" שיהא מופרך ככל שיהיה, אך יציף תחושות ורגשות מעל פני השטח, ויצור דרך העשייה המשותפת "יחד" מחזק ובונה.

זיוה ילין – אוצרת הגלריה

​