חדר האוכל כמשל - 2009
עומדת עם המגש ביד
עומדת עם המגש ביד. כבר עברתי בהגשה ולקחתי לי שניצל, ובעגלת התוספות לקחתי אורז ואפונה ירוקה שבישלו היום. גם סלט קר לקחתי בצלוחית נפרדת וסידרתי הכל על המגש.
תוך שאני נותנת לזרם המים הקרים למלא את הכוס על גדותיה, שולחת מבט חטוף לאזור השולחנות לראות אם יש מישהו מוכר שתצוד עיני מרחוק אבל לא... ועכשיו עומדת עם המגש וחושבת איפה לשבת.
אני רואה מרחוק את נועה וגלית בשולחן לבד, חברות שלי, אבל נראה שהן ב"ישיבה" וכבר קרה לי פעם שהתיישבתי ואמרו לי והיה מאוד לא נעים. לא, אני לא אקח את הסיכון שיגידו שוב! ובכלל, זה כל כך מעצבן שעושים ישיבות פרטיות באמצע חדר אוכל... אבל אין פה אף אחד אחר..
אם אתיישב סתם בשולחן של אנשי הבניין או הנוי, ארגיש תקועה ולא שייכת. על מה יש לי לדבר איתם? מאוד בעייתי למצוא עם מי לשבת כשאתה "עובד חוץ" ולא שייך לשום ענף בקיבוץ. תמיד רצוי שיהיה לו לבנאדם איזו קבוצת שייכות, איזה לובי של חברים, משהו כזה שעושה את החיים פה נוחים יותר. הו, הלוואי שאבא שלי היה מגיע היום והייתי יושבת לידו בשולחן של הותיקים. שם תמיד נחמד – אבל כבר מאוחר והוא אוכל תמיד מוקדם. בודאי כבר סיים לאכול והלך לו.
אולי אשב פשוט לבד בשולחן קטן? לא, זאת האפשרות הכי גרועה מכולן. לשבת לבד בחדר האוכל זה הכי בודד בעולם. אז אתה לוקח עיתון ומעמיד פנים שאתה בעצם מאוד עסוק בקריאה, למרות שבאמת אתה קורא כל משפט עשר פעמים... כי בינינו, מי בא לחדר אוכל בשביל לקרוא? זה מקום מפגש. פה מדברים ומרכלים ומנהלים את הקיבוץ. אם אתה לא פה, אתה מחוץ לעניינים.
בינתיים נחתתי עם המגש בקצה שולחן ארוך ליד תמרה. מחייכת, סימפטית. איך לעזעזאל לא ראיתי אותה קודם? עד שהגעתי היא כבר כמעט גמרה לאכול. לא נורא. גם אני בעצם נורא ממהרת, את יכולה ללכת, זה בסדר, אני אומרת בטון משכנע. ונשארת עם המגש לבד וחצי השניצל.
זיוה ילין 2009