מעל ומעבר​ - 2007

קולקטיב אמנותי / עיתון הקיבוץ 10.8.2007

קרני עם-עד

גלריית הקיבוץ אירחה "קבוצת עבודה" של אמנים. והתוצאה: "מעל ומעבר", תערוכה קבוצתית מיוחדת ומפתיעה

גלריית הקיבוץ, בדומה לגלריות נוספות בתל אביב ובפריפריה, יוצאת לפגרת קיץ בעיצומו של חום יולי-אוגוסט. בהיעדר אוצר בית, שלוקח פסק זמן בין עונת תערוכות אחת לזו שתבוא אחריה, "משתלטים" על החללים המתפנים בתי ספר לאמנות, שמסכמים עוד מחזור, מוצלח יותר או פחות, ו/או אוספים שמבקשים להימכר גם ללא יומרות אמנותיות מרחיקות לכת.

אבל זה לא מה שקרה הפעם. פנייה של אוצר הגלריה, יניב שפירא, אל זיוה ילין (אמנית ואוצרת הגלריה לאמנות בבארי) לאצור תערוכה קבוצתית בגלריה, הניבה תערוכה מפתיעה ושונה מאלה המוצגות בה ובמקומות אחרים. ילין פנתה אל חמישה אמנים, ויחד איתם הקימה מעין "קבוצת עבודה" שבמשך שבוע שלם השתכנה בגלריה ויצרה עבודות השומרות על "מרחב פרטי" שמתערבב ב"ציבורי".

כל אחד מהשישה עבד בסביבה שלו, תוך התחשבות ולעיתים התערבות, בסביבה ובעבודה של האחר. מקרה כזה מזמן, עוד לפני הצפייה בתוצאה, שיח מעבדתי אתי-תרבותי שאינו שכיח במקומותינו. צריך לתת הרבה כבוד לוויתור על האגו, למאמץ הקולקטיבי שבא לא אחת על חשבון האישי, לאובייקטים שאין לדעת אם היו מוצדקים אלמלא קיבוצם למקשה אחת.

השם "מעל ומעבר", שהגתה ילין, מתייחס למושג שהומצא בארצות הברית של שנות החמישים, ושנועד לתאר ציור מופשט וגדול ממדים, שנדמה כי הוא פורץ את הפריים ומשתלט על המרחב. כל עבודה בתערוכה, למעט זו של ורד לוי, משתרעת או משתרכת על פני הגלריה כולה – פותחת או סוגרת את העבודות הסמוכות לה.

זכות תיאור העבודות לאוצרת זיוה ילין: "אורנה אוריין מפסלת בפלסטלינה שבלולים שנצמדים לקירות הגלריה ומזדחלים לרצפה. מרגע שגלשו השבלולים מהקיר, הם מתפזרים בפינות שונות בגלריה, מטפסים על חוטי החשמל, נצמדים לפינות. עבודותיה של מיכל שמיר נוגעות באסתטי הנושק למכוער, כמו זבוב מת הדבוק על נייר חצי שקוף. היא מדביקה פרחים חנוטים מיובשים, ...מעין קישוט (תחביב ילדות שהיה נפוץ פעם, לייבש פרחים בתוך דפי ספרים), אך למעשה עוסקים הדפים העדינים והאסתטיים שלה במוות, בשבריריות. אלעד קופלר התביית על חלל המסדרון שנוצר בחיבור בין שני חללי הגלריה. הוא מפסל בחוט ברזל דק מעין רישום קווי בחלל, המתייחס למבנה גיאומטרי אדריכלי של קובייה ולמשחקי מחשב – "טטריקס". הפיסול שלו מסמן נפחים בחלל, יוצר נפח ללא נפח ומסתכן בהיעלמות. קיום כמו של רוח רפאים, פיסול כמעט שקוף ומרוקן", מתארת ילין.

ורד לוי מתחה כבלים תעשייתיים מקיר לקיר, השחילה וארגה לתוכם חפצים ביתיים. לדבריה, היא יוצרת מארג של חיים. החפצים כמו מרחפים, תלויים בתנועה שרירותית, כאילו שיטפון אדיר סחף ותלש אותם ממקומם הטבעי בבית ועתה הם מוטלים באקראי. ליאב מזרחי מפליא "לצייר" בחוט חשמל עבה את הדימויים שלו: חיות טורפות או נטרפות בנופים אירופיים של יערות מושלגים. שועל מרחרח, ציפור מתה שכובה על גבה, עטלף מנייר וצבי הדור קרניים. עולם רומנטי של ציידים, של טורפים ונטרפים, כמו מתוך גלויות ורפרודוקציות של ציירים צפוניים.

זיוה ילין כותבת לאורך קירות הגלריה, באותיות שבלונה בהירות, כמו לוחשת סוד. הטקסט פונה אל הבת שגדלה, מערבב קטעי זיכרונות מהסתכלות בצילומים ישנים, הרהורים וחלומות. לטקסט תפקיד מקשר בתערוכה. הוא עובר דרך כל העבודות, תופר אותן ומתערב בהן: מתחיל נמוך לאורך הפאנל ומטפס למעלה ושוב יורד, מלווה את הכבלים הרצים מקיר לקיר בעבודתה של ורד, יורד ו"צובע" את הצבי של ליאב, נכנס בין רגליו, נמתח בין הקוביות השקופות של אלעד ועולה גבוה מעל השבלולים של אורנה.

קשה לשער מה היה קורה לעבודות הנ"ל, אלמלא הוצגו כך. עבודות כמו אלה של זיוה ילין, אלעד קופלר, מיכל שמיר – לא היו נטענות בכוח ובמשמעות בלעדי השכנים להם- ליאב מזרחי ואורנה אוריין. יחד עם זאת, גם השניים האחרונים יוצאים נשכרים בזכות השכנות הטובה. גלריה "הקיבוץ" מצדיקה את ייעודה לא-מעט גם בזכות תערוכות כאלה.

נעילה ב-31.8

 

ללא גבולות

טלי כהן גרבוז/ קולטורה/ עיתון הקו הירוק

עבודת האוצרת מחברת ומתחברת אל עבודות האמנים שאין קשר ביניהם זולת הפלישה הרכה של כל עבודה אל גבולות העבודה שלידה.

אחת ההפתעות המרעננות של הקיץ היא תערוכה חדשה שנפתחה ביום שישי בגלריה הקיבוץ. תערוכה נטולת מחוייבות מעונבת לנושא, אבל עם קונספט ברור. שני החללים בגלריה הוצעו לפעולה משותפת של קבוצת אמנים. לקבוצה אין מכנה משותף או היסטוריה משותפת של עבודה יחד, והרעיון האוצרותי שלה הוא לאפשר מרחב פעולה שבו כל אמן יציג את העבודה שלו, ללא סימון גבולות ברורים בין העבודות. על שמה של התערוכה, "מעל ומעבר", נכתב בדף הגלריה, שהוא מייצר הקבלה למושג ALLOVER שבשנות החמישים דבק במופשט האמריקני שנראה גדול וגולש על מידותיו.

אוצרת התערוכה, זיוה ילין, הזמינה חמישה אמנים לייצר עבודה במרחב נתון, כשכל עבודה חורגת מגבולותיה אל עבר הרצפה, התקרה, או נמשכת אל עבודה של אמן אחר. ילין עצמה הצטרפה לעבודה בטקסט שנכתב לאורך הקירות והמשמעות שלו נעה ונדה, נקשרת בעבודה שמשפט אקראי עובר לצידה וקושרת את העבודה אליה.

אחת העבודות החזקות בתערוכה היא של ורד לוי, שמתחה כבלי פלדה בין שני קירות וביניהם תלתה באוויר חפצי בית שונים. החפצים ישראליים מאוד בטבעם: קערת פלסטיק, ספר, אמבטיית פח ישנה. חומרים שעלולים בקלות להפוך את העבודה לתצוגת פריטים סנטימנטליים ובכל זאת יש בעבודה משהו חזק, קשור בתלישות ובהגירה ולאו דווקא בנוסטלגיה קיבוצית מקומית. העבודה של ורד לוי שלמה מאוד ומזכירה במשהו את ההצבות של האמנית טרייסי אמין.

הטקסט של ילין פולש אל הקיר בגב העבודה הזאת, נמשך הלאה אל העבודות האחרות, משנה גובה מרצפה לתקרה ושוב לאמצע, מחבר קטעי חלום וזיכרון, טקסט מהורהר כתוב בשבלונה בגוון רך. יחד איתו רץ כבל חשמל שהצמיד ליאב מזרחי לקיר, ובאמצעותו צייר דימויים הלקוחים מתוך תרבות אירופאית רחוקה, מזמנים וממקומות אחרים: צבי ניצוד, שועל, ציפור מתה שרועה על גבה ונוף מושלג. עבודה מעודנת, הלבן של חוט החשמל נמסך אל לובן הקיר ובכל זאת העבודה נוכחת ומהותית בתערוכה. עבודה אחרת ממוקמת בין שני חדרי הגלריה, רישום בחלל בחוט ברזל של אלעד קופלר שיצר מבנים גיאומטריים קובייתיים משורטטים בקו-חוט צף באוויר. גם העבודה הזאת, הנראית כמו תלויה על בלימה, מייצרת את הדבר הפרום, השלם באי השלמות שלו, שמייחד את התערוכה הזאת.

עוד משתתפים: מיכל שמיר בעבודות קטנות הפזורות במקומות שונים, עלי כותרת וזבוב החנוטים בתוך חומר שקוף, כמו מוצגים מוזיאליים של משהו שאבד. ואורנה אוריין יצרה נחשול שבלולי פלסטלינה, שנצמד לקירות במקומות שונים, נעלם ושב להופיע.

יש משהו בכל ההצבה הזאת שמייצר מרקם עדין ושברירי שקשור בזיכרון, בלא מודע ובתעתוע.

ילין היא אוצרת הגלריה בבארי. את התערוכה הזאת היא הכינה בהזמנתו של יניב שפירא, אוצר גלריה הקיבוץ. זוהי תערוכה עם עומק, רוח של שמחת עשייה וויתור על אגו, שהופכים אותה להרבה יותר מסתם תערוכה קבוצתית של קיץ.

"מעל ומעבר", גלריה הקיבוץ, רח' דב הוז, תל אביב

אוצרת אורחת: זיוה ילין

רוח הקיץ / עוצם עין אחת , מוסף תרבות וספרות עיתון הארץ, 17.8.2007

מאת עוזי צור

 

רוח הקיץ הטובה, רוח החופש (הגדול), הגיעה לשלוש גלריות תל אביביות לא-מסחריות, והן מציגות תערוכות החורגות מתערוכות הקיץ הרגילות בגלריות המסחריות – תערוכות של "מיטב האמנים" האורבות לתיירים. בגלריית הקיבוץ באה רוח הקיץ לידי ביטוי בתחושת שחרור, ביציאת האמן הבודד מבדידותו אל תחומי המחיה של האמנים האחרים בתערוכה. ביחד הם בוראים אנסמבל כלי השולח את זרועותיו מהקירות, והוא המעניין באמת: סך כל שיתופי וקיבוצי בעידן של מות האוטופיות. נדמה שרוחה של מיכל שמיר, אחת המשתתפות בתערוכה, שורה על התערוכה, בתסיסה מבעבעת המנסה לשנות את החלל מבפנים.

יערות החורף של ליאב מזרחי מתפרשים על הקירות. החיזיון הנורדי הזה – שועל במרחבי הלובן, ציפור מתה המוטלת על גבה, אייל צפוני – רשום כולו בחוט חשמל לבן, ובפנים זורם החשמל. עטלף לבקן פורש כנפיו המושלמות- גיזור נייר כבידי המספריים של אדוארד. דפיה השקופים של מיכל שמיר מרפרפרים על הקירות כעלים נושרים, ונלכדו בהם מיתות זעירות, יפות וכעורות, מפתות ומאוסות: עלים שנשרו וזבובים חנוטים, תוגה והומור גם יחד. כשראיתי את שבלוליה של אורנה אוריין חשבתי שהם יצירי כפיה של שמיר. אלפי שבלולי פלסטלינה מזדחלים מסדקי ארון החשמל, מהעין האלקטרונית של מערכת האזעקה, מהמדפים, גולשים לרצפה, אלפי פרטים המתלכדים ונפרדים לגופים היברידיים.

אלעד קופלר משמש חוליית קישור אמורפית במעבר שבין שני חללי הגלריה. הוא בונה בחוט ברזל קוביות על קוביות המחוזקות בפיסות ניר דבק, מבנים נפחיים מעוקמים. רישומן החפוז והשקוף בחלל מחבר אותן אל התערבותם של האחרים בחלל. כמו גראפיות של שומרי מסך במחשבים, העבודה נמוגה אל האור הקר המפציע למטה. בקצה החלל מתחה ורד לוי כבלי פלדה, כזרם מתח גבוה, ועליהם השליכה חפצים של יום יום ישראלי: גיגית פלסטיק, ספר מרפרף, שעון קיר מתקתק, בקבוק מים מינרלים, מנגל, דלי ספונג'ה כחול, אגרטל.

המילים הכתובות באותיות שבלונה בגוון עלי סתיו של זיוה ילין עוברות בעבודות כולן. דמות ההורה נטמעת בדמות הבת שגדלה, והזיכרונות העולים מצילומים ישנים מערבבים את הזמנים ואת החלום במציאות. הן מביאות את הסתיו לאייל של מזרחי, לכבלים של לוי, מתגלות מבעד לקוביות של קופלר, מתחרות בתנועת השבלולים של אוריין ומאמצות את יציריה של שמיר. לשמיר יש עוד עבודה אחת, הצובעת את התערוכה כולה. על הרצפה מוטל חבוט, מעוקם וחלוד, מאוורר שכנפיו נעקרו, אך המנוע עוד חי והוא נאנק ומתפתל, כיסוריו של גוסס – ישראליות שמכרה את נשמתה בעבור מזגן.

המכלול של הינדה וייס בגלריית המדרשה מצליח לגעת ......

בגלריית החדר נבללו האמנים אלה באלה...

כל השלוש אינן תערוכות תערוכות כבדות משקל, אך יש בהן חיוניות וחינניות משובבות נפש.